להתבונן ולנוע

מאמרים שכתבתי לאורך השנים

בואו להיות חלק במסע שלכם מבפנים החוצה

ערך הנתינה, ילדים, ילדים מתבגרים ו”זמן איכות”

משנכנס אדר מרבים בשמחה

מה היא השמחה הזו, שאנחנו אמורים להרגיש?

אתם שמחים כי עכשיו חודש אדר או שאתם מרגישים את השמחה באמת מבעבעת מתוככם?

שמתם לב שילדים שמחים הרבה פעמים מדברים ממש קטנים, למשל כשמחייכים אליהם, או מקשיבים להם או נותנים להם משהו שהכנו עבורם ולאו דווקא ממשהו גרנדיוזי שאנחנו קונים להם כי אנחנו חושבים שהם ישמחו?

לילדים ולאנשים בוגרים הרי מספיק שיראו אותם ואז הם רגועים ויכולים לחוש שמחים. יש אנשים וילדים שכבר קיימת בהם השמחה ללא תלות בדבר, כי הם רואים את עצמם, מחוברים לאני העליון, לאלוהות או כל שם אחר שתבחרו.

כל מה שנשאר זה לא לקלקל להם את השמחה, לא לקלקל אותה לעצמנו. כי אז מתחיל גם הקילקול בבריאות.

בפורים נהוג לתת משלוחי מנות. זה מעלה לנו שיקוף תמיד דרך הילדים לגבי הסוגיה של לתת מכל הלב ושלא על מנת לקבל. אם השקענו במישהו יש ציפייה לקבל גם. אך לא זו משמעות הנתינה.

הרמב”ם כותב ש”כל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח” (הלכות מגילה ב, טו), אך עם זאת הוא מסייג שהמצווה החשובה יותר היא להעניק מתנות לעניים ואביונים: “מוטב לו לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו או בשלוח לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים” (שם, יז).

ערך הנתינה הוא בעיניי אחד הערכים המקסימים וגם המאוד מבלבלים.

נתינה מול חברים או במערכות יחסים יכולה להיות ללא תנאי אך מה קורה, כשיש מצב שחוזר על עצמו ורק אדם אחד נותן.

אפילו כשרק אדם אחד הוא זה שיוזם, מתקשר, מעניק והצד השני מקבל ולא רואה בעיה עם זה, בשלב כלשהו האדם הנותן ירגיש שאין הדדיות.

אין החלפת אנרגיה.

לעומת נתינה שאינה במערכת יחסים, יש החלפת אנרגיה ממקור אחר, כך לפחות אני מאמינה. אני יכולה להעניק לקהילה או לאנשים מסוימים בקהילה ומתישהו לקבל את זה בכלל ממקור אחר, מבלי לצפות לזה.

עדיין יש מבחינתי החלפת אנרגיה ועדיין נתתי שלא על מנת לקבל ומכל הלב בצורה נקייה.

כאשר נותנים בלי סוף ולא מעניקים לעצמנו או לא דואגים למקור אנרגטי שמטעין אותנו, אנחנו מתרוקנים. יש אנשים שימשיכו לתת גם כשהם מרוקנים, זה דבר שפוגע באדם עצמו וגם בסביבה שלו.

כי לרוב הוא כבר יהיה בציפייה לקבל ויתאכזב ויהיה מתוסכל. השמחה הפנימית שלו כבר לא תבעבע בתוכו ומכאן שגם לא ממנו החוצה.

כשזה מול ילדים אנחנו בנתינה ללא תנאי, באהבה ללא תנאי ולהרבה אנשים זה ברור אבל אז הם רוצים שיעריכו אותם. אז אם נותנים שלא על מנת לקבל, איך משיגים הערכה?

בדרך כלל בהשקעה לאורך זמן וכשהילד גדל בבית שבו מודים על דברים יומיומיים וגם לאנשים בדרך כמו מוכרים בחנות, בשיחת טלפון של נותני שירות, של אנשים שמגיעים אלינו לטפל בדבר זה או אחר או למסור משלוח. 

הילדים שומעים שאנחנו מודים לאחרים וגם מודים להם על כל מיני דברים שהם עושים, או על עצם היותם בחיינו, בבוא הזמן הם לומדים לדבר ולהשמיע באופן טבעי את ההוקרה הזו, מבלי שנצטרך לומר “תגידו תודה” או “ללמד נימוסים” הם חווים מדוגמא אישית.

מתי זה עלול לבלבל? כי יש מצבים שבהם יתנהגו כביכול בצורה מדהימה וישתפו פעולה באופן טבעי, אבל יהיו פעמים שהם לא ירגישו רצון לשתף פעולה למרות הנתינה שלנו.

איך מתמודדים עם התסכול הזה, במיוחד כשמדובר בעזרה בבית?

קודם כל הגדרת ה”עזרה בבית” כבר מרחיקה. אנשים רוצים לעזור כדי להרגיש שייכות, אם הם פועלים ממקום של ריצוי כדי לשרוד זה כבר משהו שטעון התייחסות, אך באופן כללי, תחושת שייכות שנוצרה באופן טבעי, תוביל לכך שאנשים ירצו להירתם. אז ההגדרה עזרה בבית, יכולה להיות מוחלפת בלקחת חלק במשימות שיש לבצע. פורסים לפניהם את האפשרויות באופן שתואם את גילם ומאפשרים בחירה. ברגע שיש בחירה, יהיה גם יותר רצון וסיפוק מביצוע המשימה שנבחרה. תיאום או תיאום ציפיות ותקשורת מיטיבה, זה הבסיס.

דבר שני, לא מניחים הנחות.

כמו שאנחנו מלמדים אותם לא להניח הנחות ולשאול, גם אנחנו שמהווים דוגמא אישית לא יכולים לצאת מתוך הנחנה שבגלל שהם לא משתפים פעולה הם מזלזלים או לא מעריכים.

דבר שלישי, לבדוק את עצמנו. האם באותה נקודה הסיטואציה שיקפה לנו משהו בתוכנו שאולי בשל להירפא?

ילדים ובכלל אנשים סביבנו הם שיקופים לנו. או למצב הזהה או למצב ההפוך.

אם בכל זאת רוצים את שיתוף הפעולה, או חייבים אותו, אפשר להסביר זאת בצורה נעימה ומכילה גם לקושי שלהם כרגע לעזור.

אפשר גם לשאול .. תשתדלו לא להתחיל שאלה עם למה – כי ‘למה’ זו לא שאלה שמובילה לתקשורת טובה כמו ש’ככה’ זו לא תשובה.

אפשר לשאול מה יכול לעזור לך, איך אפשר …מה אתה מרגיש..

נכון, לא תמיד יש זמן.

מה לעשות לא תמיד יש לנו זמן לכל זה.

אבל כשמתרגלים את זה, זה לא לוקח הרבה זמן ומעבר לכך , אנחנו לומדים ומלמדים דרך דוגמא אישית איך להתמודד עם תסכול ואיך לתקשר נכון יותר.

זה אחד השיעורים הכי חשובים להתמודדות עם מצבים בחיים והערך של זה מקבל משמעות מהותית בגיל ההתבגרות, כי הבסיס התקשורתי והאמון נוצר מראש.

כאשר הכל נרגע, אפשר גם לשקף לילד, לאפשר לו לראות אותנו גם. לא בתוכחה ולא לתת הרגשה לא נעימה. לשתף בהרגשה פנימית.

לפעמים נצטרך ללכת לכמה דקות לנשום, להתבונן והחמש דקות האלה יחסכו לנו חצי שעה של עצבים ואנרגיות שייגררו ולעיתים יהפכו גם למשקעים במערכת היחסים.

זמן איכות –

 המצאת שני העשורים האחרונים 

 אין כזה דבר עם ילדים – אם אתם רוצים תקשורת טובה ומערכת יחסים בריאה עם ילדים, תדעו שאין תחליף לזמן אמיתי עם הילדים, בלי הגדרות.

הכוונה היא לא להיות איתם כל היום ולשעשע אותם, להיפך. הכוונה היא למשל, להיכנס אליהם לחדר ולשבת על ידם כמה דקות, בלי לשאול, “בלי לחפור” פשוט לשבת כמה דקות, לראות במה הם משחקים, במה הם צופים. לפני השינה לשבת איתם עם ספר/שיר או אפילו רק לתת להם לשים עליכם ראש, או לתת יד. לשבת לידם ולנשום כמה דקות כשיהיה לכם משהו כזה בקביעות, הם ירגישו את הנוכחות שלכם, שאתם איתם ללא הסחות דעת, בלי הטלפון או כל דבר אחר וירגישו בעצמם שעכשיו זה זמן טוב לשתף. להתמיד בזה. זה לא קורה ביום אחד, במיוחד אם זה לא היה משהו נוכח בחייהם לפני כן.

ואיך זה קשור לנתינה?

זה קשור – כי ילדים, כמו כל בני האדם, סך הכל רוצים שיראו אותם ויקשיבו להם. כל מה שאנחנו עושים עבורם מסביב, לרוב זו חובתנו כהורים (להכין להם אוכל, או כל משימה יומיומית אחרת) ומבחינתם זה זמן איכות הכי איכותי, נתינה שלא תלויה בדבר.

אם ילד ירגיש שרק מצפים ממנו להתנהג בצורה מסוימת בכל שעה ביום, לא יהיה לו מקום להטען בו ומקום בטוח להשען עליו. ובשביל זה אנחנו כאן המבוגרים האחראיים בחייהם.

פורים שמח ושתמיד תהיה לנו שמחה ואהבה בלב.

באהבה

עדי לשם

×
×

Cart